פסק-דין בתיק ע"ר 12921-03-11

1.         עניינו של פסק דין זה, ערעור על החלטת כבוד הרשם פרנקל מתאריך 3.3.11 (בתיק ס"ע 39596-09-10) ובו נתקבלה בקשת המשיב לחייב המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, בסכום של 2,000 ש"ח כל אחד. 

2.         המערערים, תושבי רצועת עזה, הגישו נגד המשיב תביעה במסגרתה ביקשו לחייב את האחרון בתשלום פיצויי פיטורים, דמי פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, הפרשי שכר (ביחס לחלק מהמערערים הפרשי השכר כללו תשלום בעד שעות נוספות) ודמי חגים.

3.         בתביעתם טענו התובעים, כי הועסקו על ידי המשיב בתקופות שונות (התובע 1 - 3 שנים, ויתר התובעים - 10 שנים) ועד לסיום עבודתם באוגוסט 2005, עם פינוי רצועת עזה.

4.         במסגרת התביעה ביקש המשיב לחייב את המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, זאת בנימוק כי אין יריבות בין המשיב למערערים; התביעה לגופה חסרת בסיס ובשל העובדה כי המערערים תושבי רצועת עזה, ומשכך לא יהיה בידו להיפרע מהם באם תביעתם תדחה. (סעיף 3 להחלטת הרשם פרנקל מושא פסק דין זה).

5.         ביום 3.3.11 ניתנה החלטת כבוד הרשם פרנקל במסגרתה חוייב כל אחד מהמערערים בהפקדת ערובה בסכום של 2,000 ש"ח, כתנאי להמשך הדיון בתביעתם.

            כמפורט באותה החלטה, ההחלטה מבוססת על הערכת סיכויי התביעה.

כך צוין כי התביעה אינה מפורטת דיה, מקום שהמערערים הציגו אישורי עבודה לחודשים ספורים שאין בהם לבסס את תקופות העבודה המהוות בסיס לכל רכיבי התביעה.

לפי האמור בהחלטה, עצם זכאותם של התובעים לפיצויי פיטורים מוטלת בספק, לאור פסק דינו של בית הדין הארצי הנכבד בעניין קוקא. כן נקבע כי המערערים, תושבי רצועת עזה לא הצביעו כלל על נכסים בבעלותם, ומשכך לא יוכל המשיב להיפרע ככל שתידחה תביעתם.

6.         בעקבות החלטה זו, הוגש הערעור מושא פסק דין זה.

בכתב הערעור טענו המערערים כי שגה כבוד הרשם בקביעתו לפיה הם לא ציינו בכתב התביעה את מענם. המערערים מבקשים להסתמך על תעודות זהות שצורפו לכתב התביעה, מהם ניתן ללמוד על כתובת מגוריו של כל אחד מהם.

עוד טוענים המערערים כי כבוד הרשם טעה כאשר ביסס את מסקנתו בדבר סיכויי התביעה על כך שככל הנראה לא יגיעו לתובעים פיצויי פיטורים בשל הלכת שוורץ, הקובעת כי עובדי גוש קטיף שפוטרו מעבודתם בשל ההתנתקות לא יהיו זכאים לפיצויי פיטורים. וכן טעה כאשר קבע כי מאישורי העבודה עולה כי המערערים עבדו לכל היותר חודשים ספורים אצל המשיב, ואין בהם כדי להעיד על תקופת עבודה ממושכת.

המערערים סבורים כי אין לחייבם בשלב המקדמי של הגשת התביעה להביא את ראיותיהם להוכחת משך עבודתם אצל המשיב ואת יתר העובדות עליהן מבוססות עילות התביעה השונות.

7.         לדעת המשיב יש להותיר את החלטת כבוד הרשם פרנקל על כנה.

לעניין זה, טען המשיב כי התביעה נשוא ערעור זה היא אחת מתביעות רבות בשמם של מאות מתושבי רצועת עזה נגד בעלי משקים לשעבר בגוש קטיף. תביעות אשר הוגשו בשיטת "הסרט הנע" מבלי שבא כוחם של המערערים נפגש עם לקוחותיו, ואלה חתמו בפניו על ייפוי-כוח כדין.

עוד טוען המשיב כי המסכת העובדתית שעליה מבוסס כתב התביעה דומה בכל כתבי התביעה, ואיננה נותנת ביטוי להבדלים הקשורים בשינויי עונות, סגרים, סוג הגידולים,  הבדלים בין עובדים בהיקף העבודה או במקום המגורים שעשוי להשפיע על גובה הוצאות הנסיעה למקום העבודה וכן הלאה.

בנסיבות הללו, סבור המשיב כי התשתית העובדתית שאמורה לבסס את עילת התביעה -מהימנותה מוטלת בספק של ממש. ומכל מקום, המעסיקים שכנגדם הופנו התביעות החזיקו במאגר של אישורי כניסה, שכן העובדים שעבורם הוצאו האישורים לא התייצבו לעבודה באופן קבוע.

מכאן, שגם אישורים אלו אין בהם לשיטתו של המשיב להוכיח את טענתם של המערערים על תקופות העבודה, או על רציפות בעבודה באותן תקופות הנדרשות לצורך הקמת זכאות לפיצויי פיטורים.

8.         לבסוף טוען המשיב כי הנזק שיגרם לו מניהול התביעה כאשר התובעים לא התייצבו לדיון ולא הגישו תצהיר לתמיכה בתגובתם, בנסיבות שבהן כלל לא ברור מתי יוכלו להיכנס לארץ על מנת להתייצב לדיון, הוא רב.

דיון והכרעה: